צור קשר

האם קושי להירדם הוא מחלה

האם קושי להירדם הוא מחלה?

מה נורמלי ומה נורמטיבי? השאלה הזו איננה ענין לדיון אקדמי בלבד, אלא הבסיס המעשי להגדרת בריאות וחולי. עכשיו, כשיש לכל אחד ואחת מכם אפשרות לגישה און-ליין מוגנת סיסמה אישית לתוצאות בדיקות המעבדה שלכם, אתם יכולים לראות בקלות לא רק את תוצאות הבדיקות השונות כשהן מופיעות בערכים מספריים כאלו ואחרים (כל בדיקה והיחידות שלה, ממש כמו שמשקל נמדד בק"ג וגובה בס"מ), אלא גם את התוצאות ביחס למה שנחשב כ"ערכים התקינים".

אבל האם כל חריגה מהערכים התקינים, פירושה מחלה? ובכן – לא ולא.

כדי להסביר את הנקודה החשובה הזו היזכרו בעקומת הפעמון המפורסמת. העקומה מתארת את ההתפלגות ה"נורמלית" של משתנה כלשהו (למשל רמת ההמוגלובין) באוכלוסיה, וקובעת כי 95% מהאוכלוסיה יהיו בטווח של +/- שתי סטיות תקן מהממוצע של כלל האוכלוסיה. פירושו של דבר, שכאשר נבדוק ערך מעבדתי מסוים בקרב אוכלוסיה גדולה של אנשים בריאים נקבל התפלגות כזו של הערכים, כך שלפלוני יהיה ערך קצת מעל ל"נורמה" ולאלמוני ערך קצת מתחת ל"נורמה" ובסה"כ מכלל האנשים שבדקנו – הפיזור של הערך המעבדתי יהיה כזה ש95% מהאוכלוסיה יהיה בטווח של "הנורמה". מכאן, שעל פי ההגדרה עצמה 5% יהיו מחוץ ל"נורמה" (מרוחקים יותר מ +/- שתי סטיות תקן מהממוצע של כלל האוכלוסיה) ולכן לא בהכרח לא בסדר. לדוגמא, אדם המתנשא לגובה של 2.15מ' נורמלי לחלוטין, אלא שהוא פשוט לא נורמטיבי. פשוט, נכון?

ובכן, כשמדובר בבדיקות מעבדה אנו נעזרים בהתפלגות סטטיסטית כדי להגדיר "נורמטיביות", תוך הנחה שזו קשורה בבריאות. אבל, מה נעשה כשהערך בו אנו מעוניינים אינו בהכרח מספרי ולכן אינו נתון לקסמיה הרכים של הסטטיסטיקה הקשוחה (שהרי הסטטיסטיקה, כדברי האמרה, "מגלה טפח ומסתירה טפחיים")? קחו למשל, התנהגות. ברור לגמרי שבצורות הקיצון שלה, קל להבחין בין הנורמלי לבין החריג והפתולוגי – הרי כולנו (מאחרון האזרחים ועד לנשיא המדינה…) נדרשים להבחין בין טוב לרע. אלא, שהתנהגות לא זו בלבד שהינה תלוית תרבות ולכן מה שנחשב נורמטיבי במקום אחד עלול להתפרש כחריג במקום אחר והפוך (עיין ערך התנהגות ילדינו…), היא גם תלוית ציפיות. הציפיה למשל שנהיה מאושרים כל העת. בבלוג קודם שלי הצבעתי כבר על הבעייתיות שבציפיה לשלמות זו בהקשר הרפואי, ובבלוג אחר נוסףיותר מאשר רמזתי מי עשוי ליהנות משינוי הגדרת הטווח הנורמטיבי ללא נורמלי. אבל, האם כולנו באמת זקוקים לתרופות?

במחקר חשוב שהתפרסם לאחרונה, נעזר צוות של חוקרים מארה"ב בנתוני ביקורים במרפאות בין השנים 1993 ו 2007 על מנת לבדוק את האפשרות ש"הפרעות" שינה, אף הן עברו תהליך דומה של מעבר מקשיים טבעיים (ולכן נורמטיביים) להפרעות פתולוגיות (לא נורמליות) הדורשות טיפול. על פי מימצאיהם, שיעור המתלוננים על קשים בשינה הוכפל בתקופה הזו, ושיעור המאובחנים כסובלים מבעיות שינה גדל פי שבעה. אלא, ששיעורי הגידול הללו התגמדו ביחס לשיעור הגידול בכמות המרשמים לתרופות שינה – פי שלושים!

אין עוררין על כך שהשינה חשובה לבריאות, ולכן קשיים בשינה (בין אם בהרדמות, בהחזקת השינה, ביקיצה מוקדמת או בשינה טרופה) עלולים לגרום לנזק בריאותי מתמשך, שלא לומר לתסכול נפשי גובר. אבל, האם אין המדובר כאן בנסיון לפתור תרופתית בעיה הנובעת ממשהו "אחר" שעל פי מחקרים במרבית המקרים אינו תוצר של מחלה גופנית, אלא של סטרס נפשי?

מתברר "שאנשים רבים הסובלים מנדודי שינה מתאפיינים בנטייה להרהורים חוזרים ונשנים, מעין "העלאות גירה" מחשבתיות, לפני לכתם לישון, דבר התורם הן לאיחור בהירדמותם והן להפרעות באיכות השינה ובמשך השינה. מחקרים אחרים מצביעים על כך שהרהורים כפייתיים הנובעים ממצבים מלחיצים מקטינים את עוצמת גלי הדלתא בשלב הראשון של השינה, דבר ההופך את השינה, מבחינה פיזיולוגית, לקלה יותר ולמועדת יותר לעוררות. בנוסף נמצא, כי בעוד שאנשים שישנים היטב אינם מתמקדים בדבר מה ספציפי טרם הירדמותם, אנשים הסובלים מנדודי שינה מטרידים את עצמם בשכבם במיטה במחשבות ובפתרון בעיות שמקורן בדאגות, בגירויים הנמצאים בסביבת השינה שלהם (כמו רעשים מהבית או מהרחוב), או בתוצאות של חוסר שינה ביום שלמחרת".

לטפל במצבים אלו בתרופות זו דרך אחת. לרכוש מיומנויות התמודדות קוגניטיביות למניעת הסטרס זו דרך אחרת. צ'י פו, שהיה רופאו של הקיסר הצהוב אמר שתפקידו של הרופא לסייע לאדם להגשים את עצמו. כרופא, תרופות עזר לשינה אינן פסולות בעיני. אך הגשמת יכולות האדם חשובה מהן. הפרעות השינה השכיחות של היום אינן מחלה. הן תוצר חיינו וטוב נעשה אם ניקח עליהן אחריות.