על דרך הפה ודרך ארץ

על דרך הפה ועל דרך ארץ

את האפוריזם "אני חושב משמע אני קיים" מכירים כולם. את האפוריזם "אני רופא משמע אני צודק" מכירים, כך נדמה, רק הרופאים. ומה עם החולים אתם שואלים? סקר שפורסם לאחרונה הראה כי כ70% מהציבור בישראל אינם מסתפקים בהמלצת הרופא, ונעזרים באינטרנט כדי לקבל החלטה סופית בנושא הטיפול הרפואי בהם. מהסקר עולה עוד כי ככל שההשכלה גבוהה יותר, הנטייה שלא להסתמך על הרופא גוברת.

כרופא, צר לי על כך מאד. אין כמו הרופא כמקור ידע אמין. כך תמיד היה וכך צריך תמיד להיות. לא האינטרנט, שדפיו גדושים במידע מסחרי במסווה של מדע לכאורה, לא השכן ממול שממליץ על טיפול פלוני כי לאלמוני זה עזר, וודאי שלא הרפואה האלטרנטיבית האזוטרית שמתיימרת בשם הטרנד הירוק והטבעי להיות חלק מהמסיבה, יכולים להחליף את הרופא בעידן בו כמות ואיכות הידע הרפואי גדולים לאין שיעור מאי פעם בעבר.

אלא, שדווקא עכשיו החולים במספרים הולכים וגוברים מפסיקים להאמין לנו, ואם לא נעשה משהו ומהר הם גם יפסיקו חלילה להאמין בנו. המדובר בפרדוקס מצמרר – לאורך כל ההיסטוריה האנושית אף אחד לא העז לערער על דברו של המרפא האליל, על אף שלא ידע דבר. ואילו היום, דווקא בעת שחלק מרכזי ממשימת הרופא המודרני הוא ניהול ידע מורכב והתאמתו באופן אישי למטופל, משל היו מפתח ומנעול – הערעור בשיאו.

מניסיוני שלוש סיבות עיקריות תורמות לכרסום המתמיד באמינותנו. האחת קשורה בקשרים הכלכליים הבעייתיים שבין המערכת הרפואית הציבורית והביג פרמה, קשר שהופך את הרופא, שלא במודע, למשרתם בפוטנציה של שני אדונים. השנייה, קשורה בבדיקות מיותרות ובעודף טיפול שבעקבותיהם גם תחלואה יתרה. רק החודש התבשרנו כי כ 60% מהרופאים בישראל מודים שהם שולחים במודע בדיקות מיותרות כחלק מרפואה מתגוננת מפני תביעות עתידיות, ורק השבוע פורסם כי כחמישית מהילדים בישראל שמקבלים ריטלין מקבלים אותו שלא לצורך. נו, אז מה הפלא שהאמון ברופאים מתערער?

אבל קיימת גם סיבה נוספת. שלישית – הרופא שהוכשר מקצועית אתמול לא מתאים לצרכני הבריאות של היום.

יותר ויותר מחקרים מהארץ ומהעולם מראים כי צרכני הבריאות של היום מבקשים יותר מעורבות ואף עצמאות בקשר שלהם עם הרופאים. רבים מהם רוצים לראות ברופאים שותפים לתפיסה כוללנית יותר של בריאות: רופאים שיש להם יכולת ורצון להתבונן באופן נרחב יותר במחלות, במהלכן ובמגוון דרכי הפתרון עבורן; רופאים המודעים להשפעת מרכיבים כמו תזונה ואורחות חיים על בריאות וחולי; רופאים הרגישים לקשר האפשרי שבין גוף ונפש; ורופאים המבינים כי האדם אינו גוף פיסי בלבד, אלא ובעיקר ישות רוחנית בעלת קיום רב מימדי: פיסי-רוחני-נפשי-רגשי-שכלתני-וחברתי.

כשלעצמן, דרישות אלו של החולים אינן בלתי הגיוניות. אלא, שרק קומץ קטן של הרופאים של היום עומד בהן. וכשנוצר פער בציפיות נוצר מתח בלתי נסבל ובלתי ראוי בהתנהגות.

כמעט מדי יום אני פוגש בקליניקה שלי חולי סרטן מבוהלים ומבולבלים. בצד עשרות רבות של אונקולוגים מסורים, מקצועיים ומעל לכל אנושיים הם פוגשים גם אונקולוגים אחרים. כאלו ששכחו שמדובר בראש ובראשונה באדם, ולא במחלה. אותם אונקולוגים, שחלקם מרגיש מאוים כנראה לנוכח המספרים ההולכים וגדלים עובדתית של חולים הפונים גם לעזרתה של הרפואה המשלימה במאבק במחלה ובתופעות הלוואי של הטיפול, אינם מוכנים להשלים עם המציאות הסוציולוגית המשתנה של הרפואה. ובצר להם הם מזהירים מפני האחר. השונה. ה"רע". במיוחד, אם הוא ניתן דרך הפה.

האמת הפשוטה היא שמרבית הרופאים לא יודעים דבר וחצי דבר על יכולתה המוכחת מחקרית של הרפואה המשלימה לתרום לאיכות החיים של המטופלים בסרטן. הנה רק מקבץ קצרצר של מחקרים בטובי העיתונים הרפואיים שמדגים יכולת זו – צריכה יומית מוגברת של סויה, שאך עד לאחרונה נחשבה כמסוכנת בנשים עם סרטן השד, מקטינה בכ 30% את התמותה מהמחלה ואת סיכויי ההישנות וההתקדמות שלה; הוספת ויטמין E עם התחלת הטיפול בציספלטין ועד 3 חודשים לאחר סיומו מקטינה את השכיחות ואת החומרה של נוירופטיה פריפרית; ג'ינג'ר הניתן מספר ימים לפני הכימותרפיה ובמהלכה מקטין עד מאד את שכיחות וחומרת הבחילות וההקאות מכימותרפיה; סלניום מקטין את הנזק החימצוני לדנ"א בנשים נשאיותBRCA1 הנמצאות בסיכון מוגבר מאד לסרטן השד; תה ירוק, ובמיוחד החומר הפעיל בו EGCG, מנטרלים מערכות ביולוגיות תאיות רבות המתווכות את התהליך הסרטני )תמונה 1(; הקישור לקולטן לחומצה רטינואית )ויטמין A( משפיע במשולב עם הקישור לקולטן לאסטרוגן אלפא במניעת שגשוג תאי סרטן השד; אסטרגולוס, צמח חשוב ברפואה הסינית ופוליסכריד K המופק מפטריה, אף היא מהרפואה הסינית, מקטינים תמותה בחולי סרטן ריאה המקבלים כימותרפיה; ומתן של חומצה ניקוטינית )B3( מעלה את ספירת הנויטרופילים בחולים עם ספירת דם נמוכה.

התכלו לנחש מה המשותף לכל הדוגמאות הללו? נכון, המדובר בצמחי מרפא או בתוספי תזונה הניתנים, שומו שמיים, דרך הפה. צודק האונקולוג כשהוא חושש מנטילה פומית של חומרים שבטיחותם במתן משולב לא נחקרה דיה. לדוגמה, למרות היתרונות הביולוגיים המוכחים של התה הירוק ושל EGCG בסוגי סרטן שונים, מתברר כי הם מנטרלים את הפעילות של תרופה ביולוגית חשובה למיאלומה נפוצה בשם וולקייד. כך גם בסוגיה השנויה במחלוקת האם מותר לשלב נוגדי חמצון בעת טיפול קרינתי או כימותרפי. ישנם מחקרים המצביעים על כך שנוגדי החמצון, דוגמת ויטמין C, מגינים על הרקמות הבריאות מנזקי הטיפול, בצד מחקרים אחרים המצביעים בדאגה על האפשרות שויטמין C עלול לעודד התקדמות של גידולים סרטניים. מכאן, שברפואה המשלימה, כמו ברפואה הקונבנציונלית יש צורך בידע, לא בדעה.

ההגינות מחייבת, אם כן, כי הרופא הקונבנציונלי, הגם שאינו יודע דבר על דיקור, הרפיה או צמחי מרפא יהיה סקרן מספיק על מנת ללמוד עוד על אמצעים פשוטים, בטוחים ויעילים אלו. ואכן, נייר עמדה רשמי של ההסתדרות הרפואית בישראל משנת 2002 בנושא הרפואה המשלימה קובע, כי "רופא יפעל לטובת המטופל בכל דרך שנראית לו, לרבות השימוש ברפואה משלימה.” )סעיף 2(, וכי "יש לדאוג לחשיפת הרופאים לפרקי רפואה משלימה במהלך לימודי הרפואה ולימודי המשך כדי לאפשר להם מתן ייעוץ למטופליהם” )סעיף 9(. זאת ועוד, יעדי החינוך הרפואי המודרני כפי שנוסחו על ידי גופי ההכשרה הרשמיים בארה"ב, בקנדה ובאירופה מבקשים לחנך רופא שהינו למדן כל חייו )lifelong learner( מתוך כוונה שיאמץ אורחות חיים מקצועיים סקרנים וענווים.

הגיעה העת לכן, להפסיק עם מדיניות ההפחדות הנובעת מבורות וחוסר הכרת האחר. את מקומה צריכה לתפוס הרפואה המותאמת אישית. "תעשה מה שאתה רוצה, רק שום דבר דרך הפה" איננה דרך נאותה לסייע ולהדריך חולים בנבכי הרפואה המשלימה, ודאי לא במחלה מורכבת כמו סרטן. בדיוק כמו שיש מזון טוב ומזון רע, כך גם צמחי המרפא ותוספי התזונה מייצגים עולם עשיר ביותר, עם התוויות והתוויות נגד.

השבת האמון ברפואה וברופאים תסתייע אם כן גם דרך הפה וגם דרך הארץ, דרך המכבדת את האחר והשונה במקום לשלול אותו בדהלגיטימציה כאילו היה אויב. אני קורא לחברי הרופאים לעשות את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב – להפנות את החולים לייעוץ מקצועי אצל מומחים ברפואה האינטגרטיבית במקום להביע דעה שאיננה מבוססת על דעת.

למילים יש כוח רב. גם הן צורה של מתן דרך הפה.