פרק בספר, או ספריה?

פרק בספר או ספריה שלמה?

החולים שבטיפולינו מורכבים כיום יותר מאי פעם בעבר. אולי זה בגלל תוחלת החיים שעלתה, ואולי בשל אורחות החיים שהשתנו, ואולי תורמים לכך סיבות נוספות. אבל האמת היא, שקשה למצוא כיום חולה שיש לו רק בעיה אחת. אצל רובם יש מקבץ של בעיות. במיוחד אם המדובר במחלות כרוניות כמו סכרת, יתר לחץ דם, שומנים גבוהים בדם, מחלת לב כלילית (איסכמית) וכדומה.

ולמרות זאת מערכת הבריאות המודרנית מתייחסת אל החולים כמו בבדיחה המפורסמת –"פרה, פרה, נעלה על כל העדר…" במקום בגישה אקולוגית הלוקחת בחשבון את מכלול הבעיות יחדיו.

עודף ההתמחויות ברפואה (בישראל לבדה 56 התמחויות שונות!) הינו תולדה הכרחית של הקפיצה הגדולה קדימה שעשו מדעי הרפואה הבסיסיים והרפואה הקלינית במאה ה 20. בעוד שבעבר, עמדו לרשות הרופא כלי אבחון וטיפול בודדים ומוגבלים ביותר (רובם כמובן היו לא יותר מאשר פלסיבו), הרי שכיום אוקיינוס המידע הרפואי גדול ועמוק, לעיתים עד… אימה.

עד אימה, מאחר ולראשונה אנו מסוגלים להביט ולהתערב בדיוק מירבי במה שהיה עד לא מזמן בחזקת מדע בדיוני – איזורי הפעילות השונים במח, מערכת ההולכה החשמלית בלב, או הפרופיל הגנטי של רקמות ותאים. כל כך מתוחכמים הם אמצעי ההדמיה של היום, עד כי לא תמיד ברור מה נורמלי ומה לא – האם ההסתיידות בשד שפעם היתה עלומה בממוגרפיה וכיום חשופה ב MRI  היא משהו שצרך להדאיג, או לא? האם נוכחות מספר תאי סרטן בערמונית של אדם קשיש משמעותית, או לא? האם ערכים נמוכים של ויטמין D  בדם מייצגים מצב של חסר ומחלה או התפלגות נורמלית?

זאת ועוד. על פי הערכות, מאחר והידע האנושי מכפיל את עצמו כל שנה וחצי (!) ומאחר ו"מרבה דעת, מרבה מכאוב", לא פלא שהרפואה המודרנית נמצאת בתהליך מתמיד של חלוקה לנושאים, ולתתי נושאים, ולתתי תתי נושאים, עד כי הרופא המומחה המערבי המודרני יודע יותר ויותר על פחות ופחות…

אבל, האדם כאורגניזם לא השתנה. הוא נשאר יחידה אחת. פאזל ענק עם אלפי חלקים, אך עדיין יחידה אחת. כפי שהתנ"ך מכיל 24 ספרים בשלוש חטיבות (תורה, נביאים, כתובים) העשויים מקשה אחת שאיננה ניתנת להפרדה, כך גם רפואת האדם. יש בה גוף, נפש ורוח, ואם נפרידם מי ישורנו.

ומדוע כל זה חשוב? מאחר ואנו, המומחים השונים לרפואה, איש איש על פי תחום אומנותו, לומדים על המחלות השונות מפרקים בספרי הלימוד השונים של כל מקצוע ומקצוע, המתארים את המחלות פעמים רבות במנותק זו מזו.  כך למשל, בפרק על יתר לחץ דם שבספר הלימוד ברפואה הפנימית, לא מושם בהכרח דגש על השינויים הנפשיים וההורמונאליים הקשורים בחווית חידלון הוסת (חוויה ולא סתם הפסקה) המתוארת יטב בספר הלימוד בגינקולוגיה, למרות שברור שיתכן ואצל גב' אלמונית הם קשורים גם קשורים זה בזה.

חמור מכך עוד יותר המחקר הרפואי המודרני. במחקר זה, המושתת לרוב על הפרארדיגמה של "סיבה אחת-תוצאה אחת", שומרים על קריטריוני הכניסה למחקר באופן סטרילי כל-כך, עד כי במחקר על תרופה חדשה לסכרת, יכללו בדרך כלל רק חולים עם סכרת ולא חולים עם גם סכרת וגם יתר לחץ דם, בעוד שבשטח ריבוי מחלות באדם הבודד הינו הכלל, ולא היוצא מן הכלל.

כך, בתנאי האולפנים של הוליווד, במקום בתנאי הביצה היומיומית, מנסים לשכנע אותנו לטפל בחולים מחלה מחלה (פרה פרה…), כאילו היו הדברים מנותקים זה מזה. וכשהתרופות לא עובדות (ולראיה, רק מיעוט של החולים מאוזן היטב)  אנו מרימים גבה ומתפלאים. למה? "כי זה היה אמור לעבוד". אבל, כל מי שעוסק ברפואה יודע מה גדול הפער בין תוצאות המחקר (EFFICACY בלשון המקצועית) לבין התוצאות בשטח (EFFECTIVENESS בלשון המקצועית).

החולים אם כך אינם עוד פרקים בספרי הלימוד. החולים של היום חוצים את ספרי הלימוד. הספריה של העבר, זו בה מונחים זה לצד זה כרכים שמנים המחזיקים אלפי עמודים של ספרי לימוד בתחומים השונים ברפואה, אינה מתאימה עוד להווה, ודאי שלא לעתיד. אנו זקוקים לספריה אחרת. אינטגרטיבית. כוללנית מחד, ואנושית ואישית מאידך. רק כך נדע להתאים את המפתח הנכון למנעול הנכון. האם אין זו מטרת הרפואה? ודאי. אז למה אנו מחכים?