קבלת החלטות במצבי אי וודאות – הקורונה כמשל

אלגוריתם, לפי ויקיפדיה, הוא "דרך שיטתית וחד-משמעית לביצוע של משימה מסוימת, במספר סופי של צעדים". בהתאם, פתרון בעיות יומיומיות מבוסס אצל רובנו על אלגוריתמיקה לינארית חד-חד ערכית (if -> (then. בהינתן א' (נורה שרופה, קבוצת כדורגל המרבה להפסיד, פריצת דיסק, משבר בחיי הנישואין, או כל בעיה אחרת, לצורך העניין), דרך הפעולה "הנדרשת" היא ב' (החלפת הנורה, פיטורי המאמן, ניתוח גב, או הפניה לטיפול זוגי, הכל לפי דין העניין). אלא, שבשונה מהחלפת נורה שרופה, פעולה פשוטה הפותרת בדרך כלל את הבעיה, זעזוע של קבוצת כדורגל על ידי פיטורי המאמן פותר רק לעיתים רחוקות את הבעיה, וניתוח גב עלול לעיתים אף להחמיר את הכאבים.

החיים בקיצור לא פשוטים, ולמרות זאת, האלגוריתמיקה לפתרון בעיות בה רובנו נעזרים בחיי היום-יום פשטנית להפליא. נגיף הקורונה, מספק לכולנו הזדמנות מצוינת להתפכחות מאשליית הפשטנות הלינארית, וודאי בכל הקשור לרפואה. המודל לו הורגלנו, לפיו הטיפול בחיידק הוא באנטיביוטיקה, והטיפול בשלשול הוא בדיאטת אורז, פשוט לא עובד כשאנו פוגשים במערכות ביולוגיות מורכבות, שהן הכל חוץ מחד-חד ערכיות. פשטנות מוחלפת במצבים אלו במורכבות. חלוקת החיידקים לטובים ורעים, התחלפה בתובנה שהרכב המיקרוביום בגופינו קובע לא אם יהיה לנו חום, אלא כמה נשמין.

המודל של Stacey (Stacey Matrix, תמונה) מספק תובנות חשובות למורכבות זו. נגיף הקורונה, ממנו התבקשנו כולנו בשם קשרי סיבה ותוצאה חד-חד ערכיים, לכאורה, להסתגר כדי ל"השטיח את העקומה" (של פניות למערכת הבריאות, בכדי למנוע את קריסתה), הגביה באחת, באמצעות תהליך קבלת החלטות שנוי במחלוקת ורחוק שנות אור מאותה לינאריות חד-חד ערכית, עקומה מורכבת בהרבה אחרת  – זו של מובטלים מאונס. לכלכלה, תחום מורכב לא פחות מהרפואה, נוספה בין לילה וללא תקופת דגירה של 14 יום מחלה חדשה – מחלת החל"ת. רק ימים יגידו מי, מתי ואיך נרפאה.

על פי המודל של Stacey, שמקורו בעולמות הניהול של ארגונים, ישנם שני צירי התייחסות הקובעים את מרחב תהליכי קבלת ההחלטות. ציר ה X מתייחס לדרגת הוודאות התוצאתית של אירוע מסוים. הוא אינו עוסק בחיזוי או ניבוי עתידי, אלא בהערכת מצב הסתברותית. ככל שהאירוע מוכר לנו יותר מהעבר כך ניתן יותר בקלות להעריך (באמצעות אקסטרפולציה, על כל ההטיות המובנות שבה) מה ילד יום, והפוך – אם מדובר בברבור שחור שלא פגשנו מעולם – קשה יותר יהיה להעריך כיצד יראה המצב החדש. כך למשל, הן אלו המחזיקים בדעה שהקורונה היא רק עוד סוג של שפעת, והן אלו המחזיקים בדעה שהמדובר במגיפה החמורה ביותר מאז השפעת הספרדית או הדבר השחור, יהיו בצד שמאל של  ציר ה X, בעוד שאלו הטוענים שהמספרים והנתונים המופצים לכל עבר אינם אמינים ולכן לא ניתן לדעת מה באמת קורה או יקרה, יהיו הרחק בצד ימין של ציר ה X.  

ציר ה Y, לעומת זאת אינו עוסק בהסתברות עתידית, אלא בהסכמה הארגונית סביב ערכי ההווה, ולעניין הקורונה – באמנה החברתית של כל קהילה וקהילה. ככל שקיים קונצנזוס רחב יותר ("אל תשליכני לעת זקנה", למשל, או "אנו מצפים מהחיילים – היום בני ומחר בנך – להגן עלינו גם במחיר חירוף נפשם", לדוגמה), קל יותר לחברה לקבל החלטות, גם אם נגזר מהן מחיר גבוה (החלק התחתון של ציר ה Y). והפוך – ככל שקיימות מחלוקות ערכיות מהותיות ויסודיות לגבי מניעי קבלת ההחלטות, לגבי נקודת האיזון הנכונה בין חופש הפרט וטובת הכלל, ולגבי המחיר האישי-פוליטי-חברתי שאנו עלולים לשלם בטווח הבינוני והארוך – כך קשה יותר להגיע להחלטות המוסכמות על כולם (החלק העליון של ציר ה Y).

עתה הביטו שנית בתמונה. היכן לדעתכם נמצא תהליך קבלת ההחלטות של הממשלה בעניין נגיף הקורונה – בשטח הכחול, או בשטח הסגול? היזכרו בסימני הקריאה המשודרים אלינו מדי ערב מעל אקרני הטלוויזיה. האמנם ראויים אנו לאשליית תהליך קבלת החלטות לינארי חד-חד ערכי ("בידוד הוא הפתרון!!!"), או שמא מרחב אי הוודאות, בו קבלת ההחלטות באופן טבעי מורכבת בהרבה, הוא זה שמאפיין את "המשבר הגדול ביותר מאז…" ולכן, אך מתבקש, מסר צנוע בהרבה ("האמת, איננו יודעים")?

אלא שמערכות שלטוניות בימינו לעולם ועד "יודעות". אמרותיו הידועות של סוקרטס "החוכמה האמיתית והיחידה היא לדעת שאתה לא יודע כלום", ו"טיפשות היא לאדם לחשוב שהוא יודע את אשר אינו יודע" נשכחו זה מכבר. קשרי סיבה ותוצאה שאינם קשורים כלל, ואחרים שקשורים היטב זה בזה בשל מורכבות המערכת, אך שנוח להתעלם מהם, מוחלפים פוליטית לפי הצורך בעצת מומחים (השטח הירוק בתמונה). אלא שמומחים, למשל על פי הגדרת ויקיפדיה, הם "מי אשר קנו ידע רב בתחום ספציפי, הנותן להם יכולת הסקת מסקנות ופתרון בעיות מורכבות בתחום התמחותם". באירועי קיצון כמו מגיפות, הידע (ה R₀ המפורסם) נקבע רק בדיעבד, וקורסים באפידמיולוגיה בשנה שניה בבית ספר לרפואה, או אפילו במהלך דוקטורט לפני 30 שנה בבית הספר לבריאות הציבור, אינם בהכרח מה שצריך "להסקת מסקנות ופתרון בעיות מורכבות" שקורות כברבורים שחורים, אחת למאה תודה לאל. פסיכולוגים חברתיים ופוליטיים, המבינים בתיאוריות של ניהול משברים, לעומת זאת, נחוצים בעת הזו לא פחות (לשון המעטה) מאנשי רפואה שביום-יום עוסקים בהיבטים אחרים לגמרי של בריאות הציבור.

קבלת החלטות המונעת מפחד מתוצאה בלתי רצויה (risk aversion, בשפת הרציונליות) שונה מהותית מקבלת החלטות המונעת מתקווה. הא-סימטריה ביניהן ברורה, והוכחה באין סוף מחקרים בפסיכולוגיה ובכלכלה. כחברה, אנו נדרשים למצוא את האיזונים הנכונים בין פחד לתקווה. לא דרך מומחים החיים באשליה לינארית, אלא דרך הכרה צנועה במורכבותן של מערכות. כרופא, העוסק שנים רבות בניהול חולים מורכבים, אין יום שאינני נזכר באמרתו האלמותית של סר וויליאם אוסלר – "הרפואה היא מדע ההסתברות, ואומנות הלא נודע".

העיסוק האובססיבי במניין הנדבקים והמתים היומי, תוך מתן משקל חסר לטרגדיה הכלכלית האישית לשנים רבות קדימה של משפחות ויחידים שאיבדו את מטה לחמם, מזכיר את ה McNamara Fallacy. הפרדיגמה המופרכת הנקראת על שמו של רוברט מקנמרה, שר ההגנה של ארצות הברית בחלק נכבד מימי מלחמת וייטנאם, היא שיעור חשוב לכולנו – אל לנו להתעניין במספר הגופות  הלאומי (משתנה כמותי), תוך התעלמות מהמחיר הנפשי והכלכלי של פרטים (משתנים איכותניים). לארצות הברית לקח שנים רבות להתאושש מהאשליה הכמותית של מספר הגופות בווייטנאם. אל לנו ליפול לאותה המלכודת.

משבר הקורונה אינו אלגוריתמיקה לינארית של נגיפים. היא סיפור של מורכבות. של מערכות דינמיות. של אנשים. אל לנו לשכוח זאת.