דר עופר כספי מומחה לרפואה פנימית ומשלימה
גם ברפואה: החיים והמוות ביד הלשון
יצביע נא כל מי שמוכן להיות מטופל בתרופות "נוגדות חיים". אף אחד לא מצביע, הא. ומה לגבי "אנטיביוטיקה"? יצביע נא כל מי שמוכן להיות מטופל ב"אנטיביוטיקה". הא, הרבה ידיים באוויר. יפה. אבל "אנטיביוטיקה" רבותיי ו"תרופות נוגדות חיים" בתרגום מילולי הינם בדיוק אותו הדבר. הכל שאלה של מיתוג תודעתי. החיים והמוות ביד הלשון. חומר למחשבה.
מטבעות לשון מייצגות בכל השפות והתרבויות חוכמת חיים רבה. לכן צריך להתייחס ברצינות לדרך שבה נבחרות מילים או מושגים. במיוחד ברפואה, שם פעמים רבות אנו עוסקים פשוטו כמשמעו בחיים ובמוות. איך יקראו אם כך לטיפול או למחלה אינו לכאורה ענין פשוט, טכני וחסר ערך, אלא סוגיה רבת השפעה להפליא.
קחו לדוגמא את המילה "סרטן". המעיים מתהפכות, נכון? הרי רק מעצם אמירת המילה עולות במוחינו אסוציאציות איומות – מוות, סכנה, פחד, סבל, וכדומה. אבל האם באמת הסרטן שונה ממחלות מסכנות חיים אחרות? כל כך הורגלנו לחשוב שכן, שכשאדם מאובחן עם ה"מחלה" (כי זאת יש לדעת, בתרבויות מסויימות עדיין מקובל לא להזכיר את השם המפורש "סרטן" ולהסתפק בכינוי המופשט "המחלה", מפחד שמא ופן וחלילה…) הוא מיד מתויג בתעודת הזהות הפסיכולוגית שלו ושל סביבתו כ"חולה" שחייו נפסקו באחת ולכן על כולם להתגייס ל"מלחמה", שהרי כולנו כבר הורגלנו להכיר את "האגודה למלחמה בסרטן".
אבל, האם זה חייב להיות כך? ודאי שלא. זה הכל ענין של התניות תרבותיות.
קחו לדוגמא את מחלת הסוכרת. למרות שמסוכרת בדרך כלל לא מבריאים ומסרטן ניתן להבריא בשיעורים הולכים וגדלים, ולמרות שסוכרת לא מאוזנת הינה מחלה לא פחות איומה בטווח הארוך מסרטן (חולי סוכרת לא מאוזנים עלולים ללקות בשכיחות גבוהה בהרבה בהשוואה לבריאים בהתקפי לב, בשבץ מוחי, בעיוורון, באי ספיקת כליות המחייבת דיאליזה או השתלת כליה, בנמק בגפיים העלול להצריך קטיעה, וכדומה), האם שמעתם פעם על "מלחמה בסוכרת" או על תיוגו של החולה בסוכרת מבחינה חברתית כ"חולה"? האם שמעתם פעם על "מחלים סוכרת"? לא ולא. אבל על "מחלים סרטן"? כן וכן. מדוע?
מה יש בה במילה "סרטן" שכל כך מפחיד את כולנו? מה יש בה שאנו נוטים להשתמש במטבע הלשון "נגאל מיסוריו לאחר מאבק במחלה קשה" בצורה כה ייחודית, שלא כמו במחלות מסכנות חיים אחרות (דוגמאת אי ספיקת לב, שחמת הכבד, תת-תזונה, וכו')?
התשובה לעניות דעתי פשוטה – עולם המושגים שיצרנו סביב מחלת הסרטן פוגע בנו במקום לשרת אותנו. כך למשל, לקבוצת התרופות נוגדות הסרטן אנו קוראים "כימותרפיה" למרות ששום תועלת לא צומחת מעצם השימוש או הזכרת המילה. נהפוך הוא. רק פחד וסבל. תארו לעצמכם שכל פעם שהיינו רושמים "אנטיביוטיקה" לתינוק ורוד לחיים עם דלקת אוזניים היינו אומרים לאם שאנו רושמים לו תרופה "נוגדת (אנטי) חיים (ביו)". ברור שהיינו משתגעים.
פלא אם כן, שהחולים חווים "תופעות לוואי" קשות? ודאי שלא. הרי הבחילות וההקאות המפורסמות שאנשים מכירים בהקשר לטיפול הכימי (ואגב, כיום יש בידינו תרופות וטיפולים משלימים רבים המקטינים מאד את שיעור וחומרת הבחילות וההקאות), מתוייגות ומוצגות כ"תופעות לוואי" שליליות המדכאות את מצב רוחו של "החולה", בעוד שהלכה למעשה הן ביטוי של חוכמת הגוף לריפוי! הרי כל בעל חיים, כולל האדם, שנחשף לרעל (והתרופות הכימותרפיות הן בסופו של דבר רובן ככולן רעלים) מנסה להיפטר מהרעל באמצעות הוצאתו מהגוף. זאת ועוד, ידוע שבחלק מהמטופלים בכימותרפיה, הבחילות וההקאות הן ענין של צפייה והתניה שלילית נלמדת. כלומר מעצם הצגת הכימותרפיה ותופעותיה בצורה אחרת ניתן להפוך סוגסטיה שלילית (נוסיבו) לסוגסטיה חיובית (פלסיבו) המשרתת את המטופל.
כך גם לגבי תופעות לוואי רבות אחרות. איבוד משקל כמעט תמיד מקושר אסוציאטיבית עם מוות והדרדרות של המחלה, למרות שרבים מהמטופלים הם בעלי עודף משקל ולמעשה רק ירוויחו מירידה מתונה במשקל (אם כי ירידה חדה ובלתי רצונית במשקל הינה סמן מבשר רעות). גם תשישות, כמה שלא נעימה, היא לפחות אצל חלק מהמטופלים, בשלבים מסויימים, עדות לתבונת הגוף ולצורך שלו במנוחה בעודו טורח על שיקומו. אלא שמנוחה היא דבר שלא בא לבריות בחברה שלנו בקלות. קשה לאנשים להכנע לתשישות, וכשהם מגלים שאינם מסוגלים להתרוצץ כתמיד הם מתנגדים לצורך להאט, וחווים את התשישות כ"תופעת לוואי" שלילית, במקום להקשיב לגופם הזקוק לקצב החלמה אחר כביטוי לתבונת הריפוי שלו.
החיים והמוות אם כן ביד הלשון והתודעה. השימוש במושגים רפואיים חייב לכן להיעשות בקפידה ומתוך הכרת והוקרת טובת רוח האדם ורווחתו, ולא מתוך שיקולים טכניים קרים של המערכת. פתגם אתיופי עתיק מסכם זאת בצורה נאמנה: "אל המדף הגבוה ניסתה להגיע, ואת שאחזה תחת בית השחי – שמטה".