הסנדלר הולך יחף. בכוונה.

הסנדלר הולך יחף. בכוונה.

בדרך כלל מי שקרוב לצלחת ניהנה ממה שמוגש עליה. כך במקרים המוכרים של חשמל חינם או טיסות חינם לעובדים ולמקורבים למיניהם. אבל ברפואה נראה שאין הדבר תמיד כך. בדיקות –כן. טיפולים? לא בהכרח.

מאמר בגיליון סוף השבוע של הWall Street Journal צד את עיני לאחרונה. כתב אותו רופא שתיאר בצורה מכבדת (אם כי מצמררת) תופעה המוכרת לכולנו ציבור הרופאים היטב – אנו לא ממהרים לקבל טיפול בעצמנו, אפילו כשהמדובר במחלות מסכנות חיים כמו סרטן, ואפילו כשהמדובר בטיפולים עליהם אנו ממליצים בכל פה למטופלינו.

במאמרו גולל הרופא את נסיונו האישי עם מספר מקרים, ביניהם של עמית שחלה בסרטן הלבלב ובחר שלא להיות מנותח (ניתוח המעלה את שיעור ההישרדות בחיים לחמש שנים מ5% ל15%, אך לעיתים במחיר של פגיעה קשה באיכות החיים) ושל אחיו שאובחן כסובל מסרטן ריאה גרורתי, ושבחר לבלות את שארית חייו (מספר חודשים) בעשיית דברים שאהב, במקום בבתי חולים בקבלת כימותרפיה (ובעלות שולית למערכת הבריאות, דולרים בודדים).

ואמנם, בסקר עמדות שנערך לפני שנים רבות בקרב אונקולוגים ושהציג בפניהם תרחישים תיאורטים שונים של מחלת הסרטן בהם הם חלילה לקו, רק בכשליש מהמקרים הובעה הסכמה שלהם עצמם לקבלת הטיפול. במרבית המקרים – הרופאים ויתרו. בסקר מעקב שבוצע מספר שנים מאוחר יותר – כשליש מהרופאים ויתרו על "תענוג הכימותרפיה".

מה יכול להסביר פער שכזה? לפחות שלוש סיבות.

הראשונה, שהמלך (חלילה) ערום. שאנו הרופאים יודעים את האמת על היעילות של הטיפולים מצילי החיים ולכן לא באמת מוותרים על "התענוג" שבקבלתם. כך למשל, למרות שבסדרות הטלוויזיה הפופולאריות מרבית האנשים העוברים החייאה מלאה כולל עיסויים לבית החזה, הנשמה ומכות חשמל הולכים בסופו של דבר הביתה (מה שמצטלם נהדר באופרות הסבון), בפועל בחיים האמיתיים שיעור היוצאים מבית החולים על רגליהם וללא נזק מוחי משמעותי לאחר החייאה – נמוך ביותר, אחוזים בודדים.

השניה, שלרופא קשה במשחק התפקידים. שהמעבר ממי שמוביל, מסייע ומחליט בידיים נקיות וביושרה מקצועית עבור אחרים, למי שתלוי בגורלו בהחלטות של אחרים, אפילו היו אלו עמיתים למקצוע, קשה. ואכן, נתונים מארה"ב מראים כי שיעור הרופאים החותמים על הנחיות רפואיות מקדימות המפרטות מה הם מבקשים שיעשה בם ברגעי האמת, וחשוב לא פחות – מה לא יעשה (הנשמה, החייאה, דיאליזה, וכד') גבוה בהרבה מבאוכלוסיה הכללית.

והשלישית, שברגעי האמת, אחרי שנים של עבודה והתמודדות מול חולי, סבל ומוות הבחירה של הרופא היא ב…חיים. בלנסות למצות מהם את המקסימום אחרי שנים של אלטרואיזם (שפעמים רבות הינו סיזיפי). "לא שנות חייך הם שקובעות, אלא כמות החיים בשנותיך" יאמרו רופאים רבים בפרפראזה על דבריו של אברהם לינקולן. בבודהיזם נהוג לומר ביחס למוות "איני יודע מתי, איני יודע איך, ולא אקח איתי דבר". אם כך, בואו נתכנן וניהנה מהיום.

ואני? הלוואי ותיחסך ממני ומבני משפחתי הדילמה. כרופא, המתמודד יום יום עם קדושת החיים ועם שאלות הרות גורל של בחירת הצעד הבא במערכה כנגד מחלות מסכנות חיים אני משתדל לחיות על פי אימרתו הידועה של רבי נחמן – "והעיקר, לא לפחד כלל".

ומה איתכם? במה אתם הייתם בוחרים?