דר עופר כספי מומחה לרפואה פנימית ומשלימה
הגישה האינטגרטיבית לתת-פעילות בלוטת התריס
מעטים האיברים בגוף שתת-פעילות שלהם משפיעה באופן מיידי ומשמעותי כל-כך על יכולת תיפקודינו והרגשתינו הכללית כמו בלוטת התריס, או בשמה האחר בלוטת המגן. הבלוטה, שהינה חלק ממערכת ההפרשה ההורמונלית, ממוקמת בקידמת הצוואר ומפרישה שני הורמונים חשובים המכתיבים את קצב חילוף החומרים בגוף (מטאבוליזם). ההורמונים, הידועים בשם 3T (טרייודוטירונין) ו 4T (טירוקסין), מורכבים משילוב של יוד וחומצת האמינו טירוזין. בעוד ש 4T מופרש באופן בלעדי על ידי הבלוטה, רב ה 3T מופק על ידי היפוך פריפרי של 4T ל 3T. לעובדה זו חשיבות רבה מאחר ו 3T נחשב להורמון הפעיל יותר מבין השניים מבחינה מטאבולית. קצב חילוף החומרים בגוף נקבע על-כן על ידי שני משתנים: כמות הורמוני בלוטת התריס המסתובבים חופשי בדם (באופן רגיל רב הורמוני הבלוטה קשורים בדם לחלבון מיוחד בשם TBG) ורמת ה 3T. כדי לוודא שכמות ההורמונים וצורתם (חופשית או קשורה לחלבון) מתאימה לצרכינו מופעלים בגופינו באופן טבעי מנגנוני משוב ובקרה הדוקים. כך למשל, כשהמערכת ההורמונלית תקינה, ירידה בכמות הורמוני בלוטת התריס תביא לעליה בגירוי ההורמונלי לייצורם ולהפרשתם, והפוך – כשרמתם בדם עולה יופעל משוב שלילי שידכא באופן זמני את המשך יצירתם של ההורמונים. המתווך העיקרי המפעיל את הבלוטה הינו הורמון הנקרא TSH שעולה כאמור כל אימת שקיימת תת-פעילות של הבלוטה.
תת-פעילות בלוטת התריס, או היפותירואידיזם בלעז, הינו מצב שכיח יחסית המתאפיין במגוון סימנים כגון אי-סבילות לקור, עודף משקל או קושי באובדן משקל, עור יבש, נשירת שיער, נטיה לעצירות, עיפות, דיכאון, הפרעות במחזור החודשי, ועוד. קיימים מספר סוגים של תת-תריסיות ורק איבחון הורמונלי מדוקדק בהנחית רופא יכול להבדיל ביניהם. לאבחנה המדויקת חשיבות רבה מאחר ולא זו בלבד שהסיבה הספציפית לתת-פעילות הבלוטה תכתיב את סוג הטיפול הרצוי, אלא אף שפעמים רבות תת-הפעילות מלווה בהפרעות בצירים הורמונליים אחרים. על-כן לא מומלץ שאדם יאבחן את עצמו רק על-ידי הזדהות עם התסמינים המצוינים מעלה, שאופייניים גם למחלות רבות אחרות, אלא שרופא יהיה מעורב בניהול המקרה. אבחנה שגויה, כמו גם טיפול יתר מסוכן. כך לדוגמא, החלטה עצמית על נטילת תוספי יוד מתוך כוונה ל"תמוך בבלוטה ולספק לה את אבני הבנין שלה" (כאמור הורמוני הבלוטה מורכבים בין השאר מיוד) עלולה להיות מסוכנת. סוגי מזון העשירים ביוד כוללים בין השאר פירות ים, סרדינים, ודגי מים מלוחים. סוגי מזון שמפריעים לניצול היוד בגוף במידה וניצרכים בכמויות גדולות הינם לדוגמא כרוב, חרדל, סויה, בוטנים, צנוברים וכו' אלא שבישול שלהם בדרך-כלל מעקר אותם מפעילות זו.
כמות היוד המומלצת לצריכה יומית הינה קטנה ביותר ובדיאטה מערבית ממוצעת יש בדרך כלל כמות הגדולה בהרבה מהכמות היומית הדרושה. מכאן שחסר יוד כסיבה לתת-תריסיות נדירה ביותר במערב, ומתן עודף של יוד שלא בהנחיית רופא עלול אף להיות מסוכן מאחר והוא עלול באופן פרדוקסאלי לדכא עוד יותר את פעילות הבלוטה. טיפול ביוד רדיואקטיבי לדוגמא משמש לדכוי הבלוטה במצבי פעילות-יתר שלה, ותרופות המכילות יוד (לדוגמא פרוקור, תרופה שכיחה לטיפול בהפרעות קצב) פוגעות באופן שכיח בתפקוד הבלוטה. לפיכך, בשום פנים ואופן אין לצרוך יותר מאשר כ 600 מיקרוגרם של יוד ביום, אלא בהנחיית רופא. יחד עם זאת להבטחת פעילות מיטבית של הבלוטה חשוב לצרוך גם כמות מספקת של אבץ, ויטמין E, ויטמין C, וויטמינים מקבוצת B, רצוי דרך המזון ולא בהכרח כתוסף חיצוני. ברפואה האלטרנטיבית יש כאלו הממליצים לחולים עם תת-תריסיות על נטילה של כ 200 מיקרוגרם של סליניום, קופקטור חשוב בהיפוך הפריפרי של 4T ל 3T, ועל נטילה של כ 30 מיליגרם של זינק פיקולינט ביום, אך אין להמלצות אלו תימוכין משמעותיים במחקר מדעי מבוקר.
המלצה נוספת שכיחה בעולם הרפואה האלטרנטיבית לאנשים הסובלים מתת-תריסיות הינה להשתמש בתחליפי תירואיד שהינם ממקור תמציות בלוטת המגן של חיות (תירואיד אקסטרקט) במקום תחליפים סינטטיים. הרעיון העומד בבסיס המלצה זו מוטעה ומטעה. ראשית, כפי שהדגשתי פעמים רבות בעבר במדורים אלו ובהקשר למחלות אחרות, טבעי אין פירושו בטוח. תחליפי בלוטת התריס ממקור חיה הקיימים בשוק מסוכנים, לא יעילים, ואף עלולים להיות מזוהמים במחוללי מחלה שונים שטרם אובחנו (ע"ע מקרה הפרה המשוגעת, למרות שתירואיד אקסטרקט אינם ממקור בקר). שנית, אין בתחליפים הללו יתרון מבחינה פיזיולוגית. המצדדים בנטילת התכשירים הללו מציינים פעמים רבות שהם מכילים גם 3T וגם 4T בעוד שהטיפול הקונבנציונאלי מבוסס בדרך כלל רק על מתן חיצוני של 4T (בצורת התרופה השכיחה אל-טירוקסין). הנחתם של התומכים במתן משולב של שני ההורמונים כי היא מחקה טוב יותר את הנעשה בגוף מבחינה פיזיולוגית ועל כן ראויה יותר כאסטרטגיה טיפולית במצבי תת-תריסיות נבחנה במחקרים מדעיים פעמים רבות ונמצאה מופרכת מעיקרה. במחקר מבוקר שכזה שפורסם לפני מספר שנים בכתב העת היוקרתי ניו אינגלנד ג'ורנל אוף מדיסין נמצא כי מתן משולב של שני ההורמונים ממקור סינטטי (ולא ממקור חיה) הביא ליתרון סטטיסטי קל בלבד וחסר משמעת קלינית על פני מתן 4T בלבד מבחינת מצב הרוח ומדדים נוירופסיכולוגיים. בהתחשב בהיעדר בקרת האיכות בתחום צמחי המרפא ותוספי התזונה בישראל אני ממליץ בכל פה להתרחק מתחליפי בלוטת תריס טבעיים. מחירם, כמו גם הסכנה שבדיכוי פרדוקסאלי של הבלוטה, עולים לאין שיעור על תועלתם היחסית, שכאמור לא עמדה מעולם במבחן מדעי מבוקר.
נושא אחר השנוי במחלוקת הוא האם לטפל באנשים הסובלים מתסמינים קליניים של תת-תריסיות בנוכחות תפקוד מעבדתי תקין של הבלוטה או באנשים א-תסמיניים להם תת-תריסיות מעבדתית מוכחת. שני המצבים הללו מציבים לא פעם אתגר טיפולי בפני הרופא והמטופל גם יחד מאחר וטיפול או היעדר טיפול, בעיקר בגיל המבוגר, עלולים להביא ליותר נזק מאשר תועלת (לדוגמא ביצירת הפרעות קצב או החמרת אי-ספיקת הלב). בעוד שלרפואה הסינית, כמו גם ליוגה ולפעילות גופנית סדירה ותזונה מאוזנת יעילות מסוימת באיזון פעילות הבלוטה, הרפואה הקונבנציונאלית נשארת הכלי העיקרי לטיפול בהפרעות בלוטת התריס. מומלץ על-כן מאד להתייעץ עם רופא לגבי מניעה, איבחון וטיפול בהפרעות בפעילות הבלוטה.