מערכת הבריאות הישראלית אלפיים עשרים – האומנם אינטגרציה?

מערכת הבריאות הישראלית 2020 – האומנם אינטגרציה?

מבט אל העבר; הסתכלות אל העתיד

העלייה המתמדת בשימוש ברפואה המשלימה/אלטרנטיבית הינה עילה מצוינת לדיון פתוח וענייני במבנה העתידי של מערכת הבריאות בישראל. ראשית, מערכת הבריאות כבר יקרה ומורכבת מדי ולא ברור כלל, כי "יותר" (קרי, גם רפואה קונבנציונאלית וגם רפואה משלימה) פירושו בהכרח יותר טוב. שנית, לא ברור כלל, כי תרבות צריכת ה"גם וגם" הנוכחית מביאה לאינטגרציה כלשהי, שבה השלם גדול מסך חלקיו. לכן חובה על המערכת לבחון בעיניים מפוקחות את הערך המוסף, אם בכלל, שמביאה הרפואה המשלימה לסל הבריאות הנגזר מחוק הבריאות הממלכתי, במשמעותו הרחבה.

די אם נזכיר, כי מעטים התחומים בחיינו בהם המינוח אלטרנטיבי הינו בעל משמעות אמיתית (כמו למשל בתחום של מציאת מקורות אנרגיה חלופיים). לדוגמא, במערכת המשפט בישראל קיים הדין האזרחי, דין תורה, בוררות וגישור – אך, אף אחד לא מדבר על מערכת משפט אלטרנטיבית. כך גם במערכת החינוך – יש פלורליזם רב מבלי שהמונח חינוך אלטרנטיבי מתקיים בתודעה הציבורית. אם כך, מדוע ברפואה כן קיים המינוח רפואה אלטרנטיבית?

כדי לענות על שאלה זו יש להביט אחורה אל ההיסטוריה של הרפואה, ורק אז להסתכל קדימה, נאמר אל 2020 כמשל. למרות המשבר הצפוי אז בכוח אדם רפואי בארץ, כפי שהוגדר בכנס ים המלח התשיעי, ולמרות פרופיל התחלואה והתמותה הצפוי בעולם במאה ה-21, הכולל בעיקר מחלות כרוניות ודיכאון – מצבים בהם לרפואה המשלימה תרומה נסמכת-ראיות, אף אחד לא הזכיר אותה כפתרון אפשרי, למשל במניעה ובחינוך לבריאות.

במבט לאחור, למרות ההישגים המרשימים במאה האחרונה במדעי הרפואה הבסיסיים, הישגים שקרו בעיקר בזכות תיאוריות פורצות דרך וטכנולוגיות שאיפשרו את בחינתן האמפירית ויישומן (למשל פרויקט הגנום האנושי), נותרה הרפואה הקלינית מסגרת שמרנית מאד המסתמכת על התבוננות, חוות-דעת וניסיון. פעם היתה הרפואה נעשית אחד-על-אחד (רופא אחד-חולה אחד) וגם היום נעשית הרפואה בעיקרה אחד-על-אחד (למרות שבעידן הרשתות החברתיות וה WEB 2.0 כלל לא ברור שזו המסגרת התוצאתית הנכונה והיעילה ביותר). נגזר מכך, שיש כאן משחק סך אפס – אם החולה רואה אותי הוא לא רואה אותו, ואם הוא רואה אותו הוא לא רואה אותי. בהיבט זה נתפסת הרפואה האלטרנטיבית כאיום – קרי, אלטרנטיבה לרפואה ולא רפואה משלימה. ולא משנה מה בסיס ההוכחות (evidence-based medicine) שלה – הגילדה תמיד רוצה לשמר ולהעצים את עצמה על חשבון גילדות אחרות.

במבט לעתיד, נשאלת השאלה לאיזה מבנה של מערכת בריאות אנו חותרים?

• מונופוליסטית (רק סוג אחד של רפואה לגיטימי) – מערכת כזו היתה קיימת בארץ במשך שנים רבות – רק הרפואה המערבית וניגזרותיה היו מוכרים על ידי המימסד. רק היא זכתה לתקציבים ולמימון ממלכתי ורק היא מומנה על ידי ביטוחי הבריאות. כל השאר, כנגזר למשל מפקודת הרופאים, אינם מוכרים.
• סובלנית (מע' גדולה אחת ולצידה מע' משנה קטנות) – במבנה מערכת שכזה פועלת ברמה מערכת דומיננטית אחת, בין אם רפואית (למשל הרפואה הקונבנצינאלית) ובין אם מנהלתית (למשל גוף מבטח אחד גדול – קופת החולים), ומסביבו מספר נותני שירותים לוויניים (לדוגמא, רפואה משלימה או ביטוחי בריאות נוספים, שב"ן).
• מעורבת (מס' סוגי מערכות החיים במנותק זה מזה) – במערכת כזו קיים פלורליזם, אך לא דיאלוג. כל מערכת פועלת על פי הבנתה ושיטתה, אבל אין אינטגרציה. לדוגמא, החולה הסובל מכאבי גב יכול לראות אורטופד, להיות מטופל בפיזיוטרפיה, ולהיעזר בדיקור סיני – לעיתים ביוזמתו ולעיתים בהפניה רפואית, אבל אין בהכרח שיתוף פעולה רפואי בין כלל הגורמים.
• אינטגרטיבית (מערכות רבות המשולבות יחד) – מודל רב- ובין-תחומי בו דיסיפלינות שונות, וביניהן גם הרפואה המשלימה, משלבות ידיים ומשתפות פעולה מתוך בחירה ותובנה כי בכך שכל תחום מביא אל השולחן גוף ידע ומיומנויות שונות השלם יהיה גדול מסך חלקיו. בעשור האחרון יש יותר ויותר מבני בריאות משולבים כאלו בו חברי הצוות (disease management team) מדברים שפות שונות, למשל בתחום הסרטן, בכאב, בגריאטריה, בשיקום, בהשתלות ועוד.

עליה בשימוש או פופולאריות גואה של הרפואה המשלימה, אם כן, אין פירושה בהכרח קבלתה למערכת כשווה בין שווים. המעבר מהרפואה האלטרנטיבית של העבר, לרפואה המשלימה של ההווה ולרפואה המשולבת של המחר במטרה ליצור מערכת בריאות טובה יותר, בה האדם ורווחתו ולא המחלה הם במרכז, היא האתגר של כולנו.

אז מה דעתכם – איזו מערכת בריאות ראויה לישראל ב 2020?