הכה את המומחה – גרסת הקורונה

ימי הקורונה של תחילת 2020 אינם ימים פשוטים. איש אינו יודע מה ילד יום, ולאן הדברים יובילו. אי הוודאות רבה, ובהינתן תרחישי ייחוס שמחירם לפרט ולחברה גבוהים וקשים מנשוא, עיני כולם נשואות אל "המומחים" – אלו שאמורים לייעץ למנהיגות הפוליטית כיצד לנווט את הספינה בין שירטונים לחוף מבטחים. הדבר נכון בכל מקום בעולם, בכל שפה, ובכל תרבות – מצוקה מביאה עימה כמיהה של ההמונים לא רק למנהיגות, אלא גם ובעיקר למומחיות.

כשבמערכון המפורסם הקפטריה בטבריה, הגשש החיוור מתדיינים סביב "תיאורית המים המתעייפים" כגורם לכך שהמים לא יגיעו מעלה עד הקפטריה, פונה שייקה לגברי ושואל: "אתה בכלל חכם גדול… אתה מבין הרבה מאד… אתה היית בצורפת"? (בהגיית מלעיל במקור). פולי, כמי שמנסה להראות כחלק מבראנז'ת המומחים (ותיכף נבין מדוע התדמית חשובה), מחזיק אחרי שייקה, ושואל אף הוא: "הא… אתה היית בצורפת"? בתגובה, משיב גברי בנון שלנטיות: "לא! אבל גם אתם לא הייתם!".

ובכן, הפוסל – במומו פוסל. אני לא מומחה למגפות, אבל גם מומחי משרד הבריאות אינם מומחים במגפות, למרות שעכשיו פסח, והם, עדיין ברוח הפורים, מתחפשים לכאלה.

אבהיר כבר מלכתחילה. אין לי דבר וחצי דבר אישי נגד איש מאנשי מסכי ה"מטעם". מאותם שופרות ק-ו-נ-ס-פ-צ-י-ה המופיעים מדי ערב בתקשורת ומזמרים כאיש אחד את שורת המקהלה "אנחנו ב-מ-ל-ח-מ-ה". כפרטים, הם כולם ודאי אנשים מצוינים וראויים (אינני מכירם אישית), אבל כרופאים הם בשום צורה ואופן לא מומחים למגפות. לכן, גם שורת המקהלה שלהם, כפי שאראה, צריכה להילקח בעירבון מוגבל. לא כגדולי פוסקי הדור, אלא לכל היותר, ברוח הימים הללו, כארבעת הבנים בהגדה.

לפיכך גם, כל הטיעונים שאביא להלן הם מקצועיים טהורים. לכן, אל תלכו לשם, למקום האישי. אני יודע שזה מפתה. שאולי אחטוף בטוקבקים. אבל, במקום לפסול אותי (הנה עשיתי זאת ביוזמתי כבר בפתיח, ואעשה זאת כעת שוב כדי שלא יהיה ספק – "אינני מומחה למגפות, אבל גם הם לא!!!"), אנא תנו לעצמכם את הרשות להתבונן בתופעת עריצות המומחים המדומה, כפי שאני מכנה אותה, כעוד תופעת לוואי בלתי רצויה של הקורונה. הנה כי כן, הקורונה מציגה גם הזדמנויות.

כי, כשפרופ' גרוטו פונה בישיבת ועדת הכנסת לעניין הקורונה ב 5.4.2020 לפרופ' רוטשטיין ופוסל את טיעוניו הענייניים בעניין היקף הבדיקות הנחוץ, בטענה, "שאפילו אינו מומחה בבריאות הציבור", ונגזר מכך לכן שאינו מבין כמו "המומחה", יש כאן לפחות שתי סוגיות ציבוריות מעניינות: ראשית, מיהו מומחה, ושנית – את מי אנו כחברה מינינו להיות מומחים מטעמינו לעניין הקורונה?

איך שיר נולד אנו כבר יודעים, אבל איך בדיוק נולד מומחה?

קיימות הגדרות רבות למומחיות. עבור רובינו, מומחה הוא (או היא) מי שהוכיח את עצמו כמי שניתן לסמוך עליו במבחן התוצאה – בעצה נבונה, בהחלפת האסלה השבורה, או בניתוח קטרקט מוצלח. מהמומחה, בקצרה, מצופה לספק את הסחורה – תמיד. לא באקראי. לא פה ושם. אלא באופן עקבי. בעיקר, כשהדברים מורכבים.

מורכבות אם כן היא לב העניין, והיא זו שעומדת בבסיס מאמר זה. מבחן התוצאה, אינו מספיק. איש מאיתנו לא יחוש "מומחה" אם יחליף למשל בהצלחה פעם אחר פעם נורה שרופה, או גלגל עם תקר. זאת ועוד, הצלחת הפעולה כשלעצמה, איננה תנאי למומחיות, גם כשהפעולה… נכשלה. כך למשל, מותו של חולה מורכב ביחידה לטיפול נמרץ, לאחר שנעשו כל המאמצים במקצועיות חסרת פשרות להצילו, לא מהווה מדד לכשל מומחה, בדיוק כמו שהחטאה של שחקן כדורסל מקצועני בNBA, הליגה הטובה העולם, ברגע השיא של המשחק, אינו מדד לכך שהשחקן אינו "מומחה לכדורסל".

אבל, היכולת לנהל מורכבות, היא היא זו שמגדיר את המומחה. ובשביל שתהיה יכולת כזו, פעם אחר פעם ולא באקראי, צריך בפשטות – ניסיון. איך אמר נילס בוהר, חתן פרס הנובל ל 1922 בפיסיקה? "מומחה הוא אדם שגילה דרך הניסיון המר שלו את כל הטעויות שאדם יכול לעשות בתחום צר מאוד". הניסיון של המומחים אם כן – הוא הרווחה שלנו. לא נבוא אל המומחה בטענות אם אין לו ידע בתיאוריות מורכבות, כל עוד הוא מוכיח את יכולתו לנהל את אותן המורכבויות לאורך זמן.  

ענין "התחום הצר מאד" שנילס בוהר התייחס אליו, אף ענין זה כשלעצמו כפי שיתברר בהמשך המאמר, עלול להתגלות בדיעבד דווקא כמכשלה ולא כיתרון עבור המומחה. אמנם כפשוטו, אכן מומחה הוא "אדם אשר קנה ידע רב בתחום ספציפי, הנותן לו יכולת הסקת מסקנות ופתרון בעיות מורכבות בתחום התמחותו", ו"מי שיש לו כשירות (competence) רחבה ועמוקה בכל הקשור לידע, מיומנויות וניסיון בזכות הכשרה והתנסות בתחום מסוים", כפי שמגדירה ויקיפדיה, אלא שמהו ידע רב? מהי מיומנות? ואיזו הכשרה והתנסות מספיקים כדי להיקרא מומחה? – כל אלו הם בעיני המתבונן, ולעיתים אף מטעם המתבונן, כפי שתעיד למשל התייחסות בית המשפט העליון לעניין מיהו עד מומחה.

חוות דעת סובייקטיבית, אם כן, הייתה מאז ומעולם נחלתם של המושחים בשמן המומחיות. מקור המילה מעשה אמן (masterpiece) לדוגמא, הוא בגילדות המקצועיות של ימי הביניים באיטליה. התלמיד (שוליה) היה לומד ממורהו תוך התנסות ועשייה על פני שנים, עד שהיה בשל להציג למורה עבודה (piece) ראויה משל עצמו, שהמורה היה שופט כעבודת אמן (master). סמיכה לרבנות (היתר הוראה), כדוגמא אחרת, למרות שבמשמעותה ההלכתית לא קיימת כיום, נהוגה עדיין במקומות רבים כך שרב או קבוצת רבנים סומכים תלמיד מסוים כדי לתת לו רשות להורות הלכה ולכהן כרב או דיין בעצמו. במדינת ישראל, בנוסף, מלבד סמיכה שסומכים רבנים את תלמידיהם באופן פרטי, לרבנות הראשית סמכות להעניק סמיכות לרבנות והיא עורכת לשם כך מבחני הסמכה לארבע דרגות מומחיות שונות: יורה-יורה, כושר לרב מושב, כושר לרב עיר, וידין-ידין (דיין).

ומה ברפואה? הכשרת הרופאים בהתמחויות השונות (פנימית, גינקולוגיה, נוירוכירורגיה, וכיו"ב) לאחר שסיימו בהצלחה את לימודיהם בבית הספר לרפואה והשלימו שנת הסטאז' אינה שונה מהותית. היא נקבעת לפי חלוקה למקצועות ולתתי מקצועות ונתונה על פי חוק לשיקול דעתה של המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית (הר"י). לכל מקצוע (ילדים, למשל) ותת מקצוע (ראומטולוגית ילדים, בהתאם) תכנית התמחות (סילבוס) משלו התחומה במסגרת זמן של 4-6 שנים בממוצע. בתום תקופה זו המתמחה מצופה להשיג דרגת ידע ומיומנות אותה רכש מניסיון (ביצוע כך וכך ניתוחי כיס מרה) שיאפשרו לו תפקוד עצמאי – כמומחה – שלא תחת פיקוח. לצורך כך נערכים למתמחים שני מבחנים: שלב א' (מבחן עיוני בכתב) ושלב ב' (מבחן בעל פה אל מול וועדות מומחים), ומעבר של שניהם בהצלחה מאפשר הכרה מקצועית של משרד הבריאות ברופא לתואר "מומחה".

תחומי המומחיות משתנים עם הזמן. בעבר הלא רחוק לא הייתה התמחות ברפואה דחופה, ברפואת כאב, או ברפואה פליאטיבית (תומכת). קצת קודם לכן, לא הייתה התמחות מוכרת ברפואת משפחה, ועד היום אין התמחות ברפואה משלימה, למרות שלמעלה ממיליון טיפולים מסוג זה ניתנים במדינת ישראל כל שנה. ההתמחות בבריאות הציבור מכובדת וחשובה, אך אינה התמחות במגפות. קורסים באפידמיולוגיה חושפים את המתמחה למורכבות של מחלות זיהומיות, אך אין תת התמחות במגפות.

"השתמש בכללים ישנים, אבל אכול אוכל טרי"

אחד המודלים הרלוונטיים ביותר לעניין הדיון ברכישת מקצוע שיש בו מומחיות של מיומנויות, כמו הרפואה, הוא המודל של דרייפוס ודרייפוס (Dreyfus & Dreyfus). המודל מציג חמישה שלבים. השלב הראשון (Novice) מתאפיין בהתנהגות המבוססת על כללים פשוטים. היזכרו למשל בשיעור הנהיגה הראשון שלכם. בהנחיות שקיבלתם ממורה הנהיגה. השלם (נהיגה במקרה זה) נפרט לחלקים קטנים, שכל אחד מהם מנותק מהסביבה המורכבת של הנהיגה עצמה, אותם נדרש התלמיד לרכוש כתנאי ראשוני. התלמיד מצופה לשמור על כללי היסוד, הגם שברור לכל, שאין די בכללים עצמם בכדי לבצע בהצלחה את המשימה כולה – תהא זו נהיגה, נגינה בגיטרה, או ניהול מגפות.

במילים אחרות, בדיוק כמו שהתנעת הרכב איננה נהיגה, העיקרון הישן והטוב של Social Distancing איננו ניהול של מגפה. הרחקה חברתית חשובה כתנאי בסיסי להכלת הידבקות טיפתית דרך דרכי הנשימה (הורדת מקדם ההדבקה, ה (R₀, אבל היא איננה חזות הכל. זאת ועוד, כפי שלמדנו כולנו ממקרה בני-ברק, בשביל ש Social Distancing יצליח לא צריך מומחי מגפות הפונים לציבור כי "הם סמכות הידע", אלא דווקא בלא-מומחים מסוג אחר לגמרי – פרנסי ציבור אמינים ומקובלים, הפונים אל הציבור כי "הם משפיעים", ולכן – מקשיבים להם. בשעה ש"מומחי המגפות" אפילו לא סגורים על עצמם האם לבישת במסכה בקביעות היא דבר מומלץ או מסוכן, מומחי תקשורת ההמונים בעיקר המצבי חרום ואסון יודעים את התשובה זה מכבר – סמכות שאין בצידה גם ביטחון בידע וגם אמינות בכוונות – לא שווה דבר. עסקים כידוע עושים מי שאמין. לא עם מי שקוף על כתפו.  

בשלב השני (Advanced beginner), המתלמד לומד לשלב בהדרגה בין הכללים הבסיסיים (מעבר בין הילוכים בנהיגה, או כיצד זז הצריח על לוח השחמט, לדוגמא) לבין המתאר האמיתי בו הכללים מיושמים. כך למשל, למדנו כולנו כיצד לזהות את צליל המנוע כמדד אמין לדרגת המאמץ של הרכב, ולחבר רעש זה עם תוואי השטח (עליה או ירידה, למשל) כאינדיקציה להחלפת הילוך. כך גם לומד שחקן שח איזה מהלכים (תבניות) מרמזים על כוונת היריב, וכך גם מומחי המגפות צריכים להבין Social Distancing. לא כתורה מסיני, אלא כמציאות מהעיר אילת מוכת האבטלה. כי כך זה בחיים האמיתיים – ההקשר לעולם קובע את יישום הכלל, ולא הכלל קובע את ההקשר.

בשלבים השלישי (Competence) והרביעי (Proficiency), כשכללי היסוד כבר מוכרים לרוכש המיומנות היטב, והחשיפה למתארי שטח שונים בעולם האמיתי מתחילה להצטבר, הניסיון הנרכש מוביל לסלקטיביות דיפרנציאלית של הכללים, כלומר – לשיקול דעת. בנהיגה בסוף שבוע חמים בכביש יבש ודל בתנועה למשל ניתן לשים לב יותר לנוף, בעוד שבנהיגה בגשם סוחף יש להקפיד על שמירת מרחק ומהירות איטית בסיבובים. במילים אחרות, לא כל המשתנים אליהם יש חשיפה הינם בעלי משקל זהה. כך למשל, נהיגה איטית וזהירה מדי עלולה לסכן נהגים אחרים לא פחות מנהיגה פזיזה ולא אחראית. זה בדיוק השלב בו תיאוריה ופרקטיקה נפגשים, ואינטגרציה נוצרת.

Social Distancing רוחבי, החונק כ85% מהמשק בחגורת אבטלה שאצה מ3.9% ל24.6% בטווח של פחות מחודש (תוך החרבת מטה לחמן לשנים הרבה קדימה של משפחות שלמות), הוא לא השטחת עקומה משום סוג. הוא חוסר הבנה של תנאי הדרך. Social Distancing אנכי, לעומת זאת, המבוסס על עובדות (שמקורן בנתוני אמת מסבבים רבים של סקרי בדיקות) ולא על הערכות (ממודלים תיאורטיים), והמיושם רק במוקדי הדגירה והסכנה האמיתיים של הקורונה, צפוי להקטין ב60% את מספר המתים מקורונה בישראל, מבלי להחריב את הכלכלה. כשהמדובר בתנועה בכביש, האלגוריתם של waze עושה בדיוק את זה – ויסות דיפרנציאלי. אבל ל waze יש אלגוריתם חכם המוזן בנתוני אמת כל העת, ואילו לנו יש מומחי מגפות, או שמא מומחי שופרות, עם אמת לכל עת.

כשבתי החולים מתלוננים שהסבת פעילותם לטיפול בקורונה תוך השבתת שאר הפעילות האמבולטורית הינה גזר דין מוות לשאר החולים (דה מרקר, 5.4.20); כשהערים המוחלשות ביותר מבחינה סוציואקונומית נפגעות באופן הקשה ביותר ממגפת האבטלה (דה מרקר, 6.4.20); כשבשגרה, עוד בלי קורונה הזינוק לאורך שנים בשיעורי התמותה ממחלות זיהומיות מציב את ישראל בודדה בצמרת מדינות ה OECD עם73%  יותר מתים (כ% מהאוכלוסייה, בהשוואה לארה"ב, שבמקום השני); כשבישראל, מניין הפטירות הקשורות לזיהומים נרכשים בבתי החולים מדי שנה נאמד בכ4,000 עד 6,000 חולים (מתוכם ניתנים למניעה 1,000 עד 4,500 פטירות, אם ירווחו תנאי האשפוז, ותוגדל מודעות הצוותים לשגרת עבודה שונה), בשעה שבעת כתיבת שורות אלו נפטרו 55 איש "בלבד" מקורונה – לא צריך מומחי מגפות. צריך פרופורציות במקום היסטריה צווחנית, ושכל ישר של חכמת ההמונים, במקום ק-ו-נ-ס-פ-צ-י-ה. אבל כ"שהמדיניות נקבעת על פי מודלים, המודלים על פי מידע, והמידע חלקי ולא מדויק" (הארץ, 2.4.20) – זו התוצאה.

בשלב החמישי (Expert), מתגבשת המומחיות. כמו זחל שבסוף התפתחותו הופך לגולם, ואילו זה, כשמגיעה שעתו, מבשיל להיות פרפר בוגר – כך גם מומחיות. היא איננה נולדת יש מאין, אלא מתפתחת. נהג מקצועי ידע לנהוג בבטחה וביעילות במתארי שטח מורכבים רק אחרי שנהג שנים במגוון רחב של מתארי שטח. שחקן שח בדרגת אמן יודע על פי הערכות להבדיל בין עשרות אלפי (!) אפשרויות של משחק מתהווה בטווח של שניות, שלא על בסיס מערכת חישוב פנימית יוצאת דופן, אלא על סמך ניסיון מצטבר וזיהוי מושכל של תבניות הכוללות מספר גדול של מהלכים קדימה, מהלכים שאינם תלויים רק בו, אלא גם במהלכי היריב – ניסיון שנרכש באלפי שעות משחק (כלל ה 10,000 שעות למומחיות, אגב, מעולם לא הוכח מדעית, ומהווה רק הערכה גסה). כך או אחרת, בלי לזלזל חלילה, איפה שחקן השח מבחינת ניסיון קודם, ואיפה מומחי המגפות שלנו? שמים וארץ.

על פי נטע אחיטוב (הארץ, 31.3.20) "המועצה לניטור מוכנות גלובלית" שהקימו האו"ם וארגון הבריאות העולמי בעקבות התפרצות האבולה במערב אפריקה ב 2013, מצאה כי העולם חווה לא פחות מ 1,483 התפרצויות של מחלות זיהומיות ומגפות (העיקריות שבהן מופיעות בתמונה) ב 172 מדינות בין השנים 2011-2018. ישראל, לעומת זאת, חוותה התפרצות של חצבת, שנוהלה היטב יש לומר על ידי שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות, אך ודאי לא הייתה זו מגפה. התפרצויות אחרות, של קדחת הנילוס המערבי, של עכברת ושל לישמניאזיס, אף הן היו מקומיות ונקודתיות, ולא מגפות. במילים אחרות, בשונה ממדינות רבות בעולם, וסין בראשן, שחוו באופן טראגי מספר גלים של מגפות בשני העשורים האחרונים, ישראל המודרנית – איזה מזל – לא נזקקה להתמודד אף פעם עם מגפה. מזל, אמרנו? כן. מזל. לא מומחים, אלא מזל. יעיד על כך דו"ח מבקר המדינה "טיפול מערכות הבריאות במחלות מתפרצות וחדשות" שפורסם ב 26.3.20 ושהצביע על ליקוים חמורים, כולל בעבודת המטה הבין-משרדית, בהיערכות מערכת הבריאות למקרה של התפרצות מגפות.

היוריסטיקה עתיקת יומין אומרת "השתמש בכללים ישנים, אך אכול אוכל טרי". Social Distancing הוא כלל ישן, אבל מאגרי נתונים בין לאומיים המתעדכנים בזמן אמת הם "אוכל טרי". לכן, הגם שרצוי מאד שיהיו לנו מומחים אמיתיים למגפות בישראל, היעדרם לא אמור להיות בעיה שאין לה פתרון בעידן הגלובלי. שלושת מסדי הנתונים: של ה  European Center for Disease Prevention and Control (ECDC), של ארגון הבריאות העולמי World Health Organization (WHO) , ושל Center for Systems Science and Engineering, Johns Hopkins University מעניקים תמונה עולמית מהימנה של המגפה, ואזרוח או גיור של המלצות בין לאומיות רלוונטיות למציאות הישראלית יכולה להיעשות בתיאום עם מומחים עולמיים, להם ניסיון בניהול מגפות. תכלול עבודת המטה שתעסוק בהתאמות הנדרשות איננה ממלכתם של מומחי מגפות שבשגרה עוסקים בתכנים אחרים, אלא דווקא של גורמים מקצועיים ייעודיים – מומחים בניהול מצבי חירום ואסון.

עריצות תחזיות המומחים

האם תסכימו להתנתח על יד מי שקרא על הניתוח, ואולי יודע עליו הכל ברמה התיאורטית, אבל לא ביצע ניתוח כזה מימיו? השאלה מיותרת. אבל, מומחי המגפות שלנו מרשים לעצמם להשתלח בכל מי שמערער באופן ענייני על קביעותיהם – לדוגמא בכל הקשור להיקף הדגימות או לעלות הבלתי נתפסת של הסגר למשק – כ140 מיליארד ₪ לעת עתה (דה מרקר, 29.3.20), למרות שאינם בעלי ניסיון משמעותי קודם בניהול מגפות, ולכן צריכים להיות הראשונים להכיר ביושרה כי מעמדם כמומחים ברי סמכא לא ניתן להם מהציבור מתוקף מעמדם המקצועי, אלא מהריבון מתוקף תפקידם המערכתי. הוא שאמרנו, סמכות פועלת במיטבה כשהיא דו-כיוונית ומתחילה דווקא מלמטה – מהציבור – ואז עולה מעלה (down->top), ולא כשהיא חד-כיוונית מלמעלה-למטה (top->down).

חשוב להבין, ולומר לציבור את האמת – רופאים מצוינים בטיפול בחולים, לא בניהול מצבי חירום ואסון לאומי. אם יש לך דלקת ראות מקורונה אתה רוצה ליד מיטתך 24/7 קלינאי טוב ובעל ניסיון עשיר, לא תיאורטיקן מטה שקרא בלילה על הנגיף באינטרנט ואחר כך דיבר כידען בישיבת ממשלה. גם מומחי המנהל הרפואי או בריאות הציבור אינם ערוכים באופן אוטומטי להוביל התוויית מדיניות כוללת בעת משבר לאומי דוגמת הקורונה. לא בכדי על כן, ניירות עמדה שונים של מדינת ישראל, העוסקים בעתות משבר מושיבים את מומחי בריאות הציבור סביב השולחן, כעוד אחד ממומחי התוכן הרבים הרלוונטיים, ולא בראש השולחן – כמי שמכתיבים את מדיניות היציאה מהמשבר. ברוח זו נקבעו החלטת ממשלה מס. 4356 "היערכות לקראת התפרצות של שפעת פנדמית" מיום 6.11.05, ועקרונות השולחן העגול במשרד ראש הממשלה בשיתוף עם משרד הביטחון לחיזוק החוסן החברתי בחירום מ 2016. זו בדיוק הדרך ליצור תזמורת בה השלם הגדול מסך חלקיו – נגן, נגן ומקומו הוא.

הצגתם על כן לציבור של "מומחי המגפות" מדי ערב כקובעי המדיניות הינה אחיזת עיניים מחד, או ליקוי מאורות שאין שני לו, מאידך. אין כמדינת ישראל בניהול מצבי חירום ואסון – לימודי מינהל בנושא זה מתקיימים בבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת תל אביב, וסטאז' מעשי עשה פיקוד העורף באין ספור משלחות חילוץ ועזרה המוניטרית ברחבי העולם. רח"ל (רשות החירום הלאומית) שכנפיה התקציביים קוצצו ללא רחם אך בשנים האחרונות (למרות תרחיש פנדמיית השפעת שאומץ על ידי משרד הבריאות ב 2018), פינתה את מקומה למל"ל, למרות שהיא ולא המל"ל נמצאת בקשר קבוע עם הרשויות המקומיות החיוניות כל כך בעת משבר. חמור מזה, את הצט"מ (צוות הטיפול במגפות של משרד הבריאות) אין שומעים כלל, ובמקומו מציגים לנו גרפים ומספרים מגמתיים. האם צפיתם לדוגמא בגרף רב-שנתי של משרד הבריאות המציג את כמות הפטירות מעל גיל 65 ל 100,000 איש, שמראה ששיעור הפטירות מקורונה זניח לחלוטין? אז הנה גרף כזה. לא פלא אם כן, שבתקשורת שולטת רק ק-ו-נ-ס-פ-צ-י-ה אחת. זו המנבאת שחורות.

אבל יש בהחלט מה לעשות עם עריצות תחזיות המומחים שאינם מומחים. יש אור בקצה המנהרה.

חולדות שורדות טוב יותר מקואלות, שועלים טובים מקיפודים

בניסוי חשוב של Philip E. Tetlock, פסיכולוג ואיש מדעי המדינה, נאספו תחזיות פוליטיות וכלכליות קונקרטיות, איש איש, בתחומו מ 284 מומחים בתחומים שונים בעלי 12 שנות וותק בממוצע. בצד התחזיות ביקש Tetlock מכל אחד מהמומחים להעריך את דרגת ההסתברות הסטטיסטית שהתחזית הספציפית תתממש. לאורך 20 שנה נאספו למעלה מ 82,000 תחזיות שכאלו. התוצאה: אחוז הדיוק של המומחים היה נמוך באופן מדאיג. 15% מהאירועים שדורגו כבלתי אפשריים, או קרובים לבלתי אפשרי – קרו, ויותר מ 25% מהאירועים שדורגו כוודאיים – לא התרחשו מעולם.

קבוצה אחת של מומחים אבל, הייתה מדויקת בהרבה מהאחרות – הייתה זו קבוצת מומחים רב תחומית שלא הייתה נעולה על תחום אקדמי אחד. היו אלו אנשים שידעו המון "דברים קטנים" ולא "דבר אחד גדול".

ב 2005 עם פרסום תוצאות מחקריו, התברר שממצאיו של Tetlock לא היו חריגים. מחקר אחר בדק את התחזיות של 22 בנקים גדולים ברחבי העולם בכל הקשור לשערי ההמרה של הדולר מול האירו לאורך 10 שנים רצופות. כל תחזיות הבנקים ביחס לכיוון השינוי בשער ההמרה פוספסו, וב6 מתוך 10 השנים, השער הסופי היה מחוץ לטווח התחזיות של כל 22 הבנקים.

ב 2011, ה Intelligence Advanced Research Projects Activity (IARPA), גוף מחקר ממשלתי המסייע לגופי המודיעין האמריקאים בסוגיות קשות שעל סדר היום הציבורי הדורשות תרחישי ייחוס על סמך תחזיות, יזם תחרות תחזיות על פני 4 שנים בין 5 קבוצות מחקר מובילות. Tetlock, אשתו, והפסיכולוגית Barbara Mellers הקימו קבוצה בשם Good Judgment Project אליה הוזמנו מתנדבים בעלי ענין, ולאו דווקא מומחים (Experts). התברר שבקרב 3,200 מתנדבים שהשתתפו בפרויקט, הייתה קבוצה קטנה של "שועלים" (מינוח שטבע הפילוסוף ישעיהו ברלינר) – כאלו שהיו אינטגרטיביים, סקרנים, קוראי כל, חוצי תחומים ולא מומחי תוכן בתחום בודד. באנלוגיה, אנשים אלו ייצגו "חולדות" השורדות הן בים והן ביבשה, ולא "קואלות" החיות על אקליפטוסים בלבד.

המומחים האינטגרטיביים היו טובים יותר בשני היבטים – תחזיותיהם, ושיתוף הפעולה ביניהם. זאת ועוד, כשהתחזיות שלהם התבררו כמוטעות, מומחי תוכן ("קיפודים") תיקנו אותם לכיוון הלא נכון, בעוד ש"שועלים" דייקו את תחזיותיהם. הסיבה – מומחים לרוב מושקעים ב-ק-ו-נ-ס-פ-צ-י-ה שלהם, ומנסים לכן להתאים את מזג האויר ללבושם, במקום את לבושם למזג האויר. היתכן שגם מומחי המגפות שלנו מושקעים בק-ו-נ-ס-פ-צ-י-ה שנבנתה מעשה אומן בעזרתם? האם יתכן שבושם ערוגות השותפות השלטונית, טוב מריח האלכוג'ל. הרי ככלות הכל, כולנו אנשים עם חולשות. גם המומחים.

Tetlock לא היה לבד. מאריסטו, בספרו Politics, דרך עבודת הסטטיסטיקאי סר פרנסיס גלטון, ועד הספר "חוכמת ההמונים" של העיתונאי האמריקאי James Surowiecki הוכח כי דווקא קבוצות מגוונת, נטולות היררכיה, יביאו לתוצאות טובות יותר משל "המומחים" בתנאי ש (1) מתאפשרת הטרוגניות של דעות, (2) יש אי תלות בין האנשים, (3) קיים מנגנון מוסדר לצבירת הדעות והצגתן בפני מקבלי ההחלטות. בהתקיים תנאים אלו ב-91% מהמקרים, ההמונים מספקים תשובה נכונה לבעיה המוצגת בפניהם, בעוד ששיעור ההצלחה של מומחים בעלי השכלה רלוונטית הוא רק 65%.

עד כמה מתקיימת חכמת ההמונים בניהול משבר הקורונה בישראל, אינני יודע. כאדם, אזרח ורופא (העובד גם במערכת הבריאות הציבורית) אני נדרש לשתף פעולה מדי יום עם עריצות המומחים, וחלילה לא לערער על תפיסתם. כשעשיתי זאת, מגובה בנתונים ובהגיון בריא של מי שחי בבית החולים ב35 השנים האחרונות, הואשמתי על ידי עמיתים ב"אמירות מסוכנות". אלא שהמומחים, כפי שהדגמתי, אינם בהכרח "המומחים" שאנו זקוקים להם.

יתכן שבחדרי חדרים, בקבוצות עבודה סביב הנהגת המדינה מתכנסים טובי המוחות. הלוואי. אם כן, מדוע – כחלק מאסטרטגיה מוכחת של ניהול תקשורת המונים בעתות משבר – אין שקיפות של התהליך והצגתו בפני הציבור, דבר שעשוי לתרום לאמון בסמכות? מדוע – כחלק מגיוס חכמת ההמונים – לא מתקיים שיח העוסק בתיעדוף הציבור במציאת האיזון הנכון בין בריאות וכלכלה? ומדוע – כחלק מהצגת הקורונה כאתגר ולא כמלחמה – אין שיח העוסק גם בשאלות מוסר – לא את מי אנו הרופאים נבחר להנשים במקרה של מחסור במשאבים, אלא איזה דין וחשבון חייבת המדינה לאזרחיה בשעת משבר? התשובה ברורה – פסיכולוגית העדר של מצבי חירום דורשת צייתנות. לא עצמאות. אבל, פה בדיוק קבור הכלב.

בגרסה מתקדמת יותר של המודל של דרייפוס ודרייפוס ישנו גם שלב שישי באבולוציית המומחה – שלב ה Master. לפי מודל זה, הMaster (בדומה לרב-אמן באומניות לחימה, או בשח) אינו מומחה-על (Super Expert), אלא מי שיוצר את הכללים החדשים ל Novice (השלב הראשון במודל) הבא.

הקורונה מחייבת אותנו להיפטר ממומחי התוכן הנקודתיים (Experts) של היום, ולעבור לגראנד מאסטרים של המחר – רשתות שטוחות של רב-תחומיות. הצגת הקורונה כמלחמה ולא כאתגר, יוצרת היררכיה. היררכיה יוצרת אשליית ידע. ואשליות… אשליות אתם יודעים כבר מה הן יוצרות – את הטרגדיה של המחר. אל לנו להכות במומחים. עלינו לשנותם.